"מוכרי השעות והאושר האישי"- אברהם אלון

מאת אברהם אלון

פרופ' מריאן רבינוביץ מספר בספרו "מוכר השעות":

"גיבור הספר הוא רווק בגיל העמידה הנחשב ללא יוצלח. בדרך כלל הוא יושב במגרש חנייה נטוש ומוכר שעות.

ה"שעות" הן חבילות של זמן שהוא מרכיב לפי דרישות הלקוחות ולפי מצוקותיהם והן מכילות ריכוז מתומצת של איכויות אנושיות כמו: שעת פינוק, שעת חמלה, שעת אמינות, שעת מעוף, שעת חלום, שעה של ילדות, שעה של אמינות, שעה של ידידות, שעה של אהבה, שעה של זיכרון, שעות שבלעדיהן החיים יהיו חסרים משהו..."

בעצם כולנו מוכרי שעות משחר נעורינו. רוב חיינו הצעירים והבוגרים נלקחות השעות מאיתנו בעל כורחנו: סדר, משמעת, ארוחות, לימודים, משפחה, צבא, נישואין, שוב משפחה, קריירה, פרנסה, משכנתא, חינוך הילדים, ומה לא. בעצם לא מכרנו אותן, הן נלקחו מאיתנו אבל קיבלנו עליהן תמורות:

ציונים טובים, מחמאות, שבחים, מעמד חברתי, קידום בעבודה, חוג חברים.

הזמן ברובו דחק בנו וניהל אותנו ורק במיעוטו עשינו בו שימוש כראות עינינו. בפועל היה הזמן משאב שאנו חיים בתוכו אך איננו הבעלים שלו.

מרוב טרדות ועיסוקים לא הבחנו איך הגיל המבוגר מתקרב אלינו במהירות, ובטרם נתעשת – ואנחנו כבר בתוכו. עוד מעט קט ונצא לחיי הגמלאות לאחר פרישתנו מהעבודה בה בילינו את רוב שנותינו.

לכאורה, זהו העידן שחיכינו לו כל חיינו. משוחררים מלחצי העבודה, חופשיים משעת ההשכמה הדוחקת.

כמות עצומה של שעות שהייתה מוקדשת דרך שיגרה לעבודה  מתפנה לפתע (תמיד לפתע,  אפילו אצל מי שהכין את עצמו לכך), ולתוך חיינו המאוחרים נשפך זרם  אדיר של 200 שעות בחודש שהיו מוקדשות לעבודה. זרם זה  מתנקז כולו לאפיק צר שאינו בנוי ואינו יכול לנתב את הזרם הכביר המציף אותו.

כאשר תקופת הפנאי משתרעת על פני מרחבי זמן גדולים (עד כדי היותה בעינינו בלתי מוגבלת) אנו נוטים לנהוג קלות ראש בשימושנו במשאבי הזמן. שום דבר איננו בוער יותר ובעצם מגיע לנו "פיצוי" מסוג זה אחרי שנות העמל הרבות והמרדף אחרי השעון.

זוהי טעות חמורה ומסוכנת. היא גוררת אותנו לאורח חיים בטלני, שוברת את המסגרת של חיים מתוכננים, מציבה נורמות של קלות ראש כלפי הימים החולפים,  ולא רחוק היום בו היא יוצרת בנו את התחושה של העדר חשיבות לגבי יכולתנו לנהל את חיינו ומיעוט השפעה על גורלנו ועל הנעשה סביבנו. זוהי שקיעה בשגרה משעממת, שעלולה להביא לשעמום, דכדוך או אפילו איבוד הטעם בחיים.

תכנון הזמן מקנה לאדם או מחזק בו מימד של שליטה בחייו ויכולת לקבוע את סדרי העדיפויות שלהם. מה עושים?

 בהגיענו לגיל המבוגר חשוב ביותר להכין "טבלת פעילות אישית" ולעדכן אותה מדי פעם בהתאם להשתנות הנסיבות (כגון הגשמתו של אחד מן היעדים, שינוי ביכולת הגופנית, מחסור במשאבים וכדומה).

במרומי הטבלה יוצבו אותם יעדים, שאיפות, או חלומות שכל ימי חיינו הגינו בהם, חשבנו עליהם שאפנו להגשימם ולא הסתייע בידינו. אלה הם אותם יעדים שכאבנו את אי יכולתנו לממשם.

לעיתים נבע הדבר מחוסר זמן, לפעמים מויתורים שעשינו למען אחרים (בעיקר ילדינו או משפחתנו), לפעמים מהעדר זמינותם של אמצעים כספיים ולא פעם עקב אמביציה נמוכה או חוסר זמן מספיק.

במרכז הטבלה יוצבו אותם דברים היוצרים בנו תחושות של ריגוש, הנאה, סיפוק ורוויה.

זוהי בהחלט העת להתקרב אליהם, לגעת בהם, לחוות את נוכחותם, לבחון האם באמת הם יוצרים בנו את התחושות להן קיווינו.

בשיפולי הטבלה מוצע למקם את השגרה. כל מה שאינו נמנה על הקטגוריות החשובות יותר אך הכרחי למהלך חיים תקינים והוא בגדר שגרה.

כמובן שכל אחד מאתנו והשגרה שלו, ומה שבעיני אחד שגרה ייראה על ידי מישהו אחר כמלהיב או מרגש, וגם ההיפך.

אם נשוב שוב אל מילותיו של פרופ' רבינוביץ המנוח, עלינו "למכור" את מרבית שעותינו רק לאותם דברים שמקרבים אותנו לתחושת האושר האישי, כגון: כבוד, הערכה, סיפוק, נחת, בילוי עם הנכדים, העשרה ועוד.

בגיל המבוגר אלה הן שעות יקרות מפז, שבפעם הראשונה בחיים רק אנו שולטים הן, אבל משך קיומן מוגבל ולכן חבל "לבזבז" אותן על כל מה שלא מקרב אותנו אל האושר האישי.

מישהו אמר פעם ששימוש בזבזני בפנאי משול למישהו שכאילו אמר לסביבתו "זכרוני לברכה", כלומר נוכחותי מצטמקת עד כדי אי יכולתכם להבחין בה...

בדרכו אל המעיין פגש הנסיך הקטן ברוכל.

"שלום", אמר הנסיך הקטן.

"שלום" השיב הרוכל.

הרוכל עסק במכירת גלולות משובחות המרוות את הצימאון. כל הבולע גלולה אחת לשבוע אינו נזקק עוד לשתייה.

"למה אתה מוכר אותן?" שאל הנסיך הקטן.

"גלולות אלה" הסביר הרוכל "מאפשרות חיסכון ניכר בזמן. המומחים חישבו ומצאו כי בדרך זו אפשר לחסוך חמישים ושלוש דקות בשבוע המוקדשות להרוויית הצימאון".

"וכי מה עושים בחמישים ושלוש דקות אלה"? שאל הנסיך.

"יכול אתה לעשות ככל העולה על רוחך", השיב הרוכל.

"כשאני לעצמי" אמר הנסיך הקטן בליבו, "אילו היו לי חמישים ושלוש דקות פנויות, הייתי ממילא הולך אל המעיין…"

(מתוך "הנסיך הקטן" מאת אנטואן דה סנט-אקזופרי בתרגומו של אריה לרנר, הוצאת "עם עובד").